פסק-דין בתיק בש"א 4852/07

1.         בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות, אשר ניתן ע"י בית הדין הרבני האזורי לענייני ממונות בקרית ארבע בחודש אב תשס"ו (אוגוסט 2006). הבהרה לפסק הבוררות ניתנה ע"י בית הדין בחודש אלול תשס"ו.

ביום 16.11.06 הגיש המשיב בקשה לאישור פסק הבוררות (ה.פ. 5408/06).

ביום 4.1.07 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הבוררות, ובה נתבקשה גם הארכת המועד להגשתה.

הבקשה לביטול פסק הבוררות, הועברה לדיון לפני כב' השופטת א' אפעל-גבאי, ועל פי הנחייתה, הגיש המבקש בקשה נפרדת להארכת המועד, היא הבקשה שלפני (בש"א 4852/07).

2.         לטענת המבקש, עד לקבלת העתק הבקשה לאישור פסק הבורר, אשר הומצא לו רק ביום 21.12.06, סבר לתומו, כי לאור הפגמים הקשים שנפלו בהליכי הבוררות, אין הוא חייב לפעול בהתאם לאמור בפסק, וכי גם המשיב מבין כי הפסק פגום ואיננו מחייב. לפיכך, אף לא פעל לביטול הפסק בהליך "חילוני". רק לאחר שקיבל העתק הבקשה לאישור הפסק, ניגש לברר את האפשרויות העומדות בפניו. המבקש טוען עוד כי הוא עולה מארה"ב, המתקשה בקריאה ובהבנת עברית, וכי לא הבין את משמעות הליכי הבוררות. עוד נטען, כי לאור השתהות המשיב בהמצאת הבקשה לאישור הפסק למבקש, לא יהיה בהארכת המועד ובבירור טענות המבקש בשלב זה כדי לפגוע במשיב.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, הליכי הבוררות היו תקינים, ובכל הדיונים ליוותה את המבקש מתורגמנית, וניתנה למבקש ההזדמנות להעלות את טענותיו ולהציג ראיותיו. עוד נטען כי הפסק הומצא לצדדים ע"י מזכירות בית הדין עוד בחודש אוגוסט 2005, וההבהרה הומצאה, לכל המאוחר, ביום 4.9.06, והמבקש לא הראה כל טעם מיוחד לאיחור בן מספר  החודשים בהגשת בקשתו לביטול הפסק. לטענת המשיב, המבקש הבין היטב את משמעות ההליכים, ואף פנה ליעוץ משפטי, כעולה ממכתבה של באת כוחו אל המשיב מיום 21.9.06. עוד טוען המשיב, כי ביום 5.10.06 אף שלח למבקש מכתב דרישה לקיום הפסק.

בתגובתו לתשובת המשיב הודה המבקש, כי פסק הבוררות הומצא לו בחודש ספטמבר 2006. עוד טען, כי לאחר קבלת הפסק, סבר כי הצדדים מנהלים ביניהם "סוג של מו"מ", וזאת לאור הערתו של בית הדין בהבהרתו לפסק, לפיה "הצדדים מותר להם לערוך פשרה מכל סוג אם רצונם בכך...".

דין הבקשה להידחות.

ס' 27  לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 קובע כדלהלן:

"(א) לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו; בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו..."

כוונתו ומגמתו של חוק הבוררות היא להביא את הליכי הבוררות לידי גמר במהירות וביעילות. לשם כך הוגבל המועד בו ניתן להשיג על פסק הבורר, ואף סויגו הטעמים המצדיקים הארכתו ל"טעמים מיוחדים" (ראה ע"א 266/83 עודה נ' טבעוני, פ"ד לט(2) 632 (1985)). לעניין טיב הטעמים הנדרשים, נוקט ס' 27(א) לשון זהה לזו הנקוטה בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, העוסקת אף היא בהארכת מועדים שנקבעו בחיקוק. בשני המקרים חובה על המבקש להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד שנתבקשה (ס. אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, בעמ' 1137).

בתי המשפט נטו להיענות לבקשות להארכת מועד כאשר הנסיבות שבעטיין חל האיחור לא היו בשליטתו של בעל הדין. ככלל, כך נקבע, נועדו "הטעמים המיוחדים" לסלול את דרכו של בעל הדין ולפתוח לו את שערי בית המשפט מקום בו סוכלה כוונתו להגיש הליך משפטי, בשל אירועים שהינם מחוץ לשליטתו הרגילה, או בשל תקלות שלא יכול היה להיערך אליהן מראש (ראה ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט ,פ"ד נה(2) 904 (2001)). ממילא אין בטעמים המיוחדים כדי לפרוץ דרך למי שבשקידה סבירה יכול היה לנקוט פעולה מוקדם יותר, ובחר שלא לעשות כן.

בהקשר להארכת המועד בהליכי בוררות נקבע ע"י בית המשפט העליון, אך לאחרונה, כדלהלן:

"...נקודת האיזון בין ערכים אלה מצדיקה הארכת מועד רק מקום שקיים טעם מיוחד אמיתי ובעל עוצמה ניכרת המסביר את העיכוב שחל בנקיטת הליך על-ידי בעל דין. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייני בוררות, בהם קיים אינטרס ציבורי מובהק לסיים באופן מהיר ויעיל את הליכי הבוררות"(רע"א 10753/05 חסן נ' בן חמו, ניתן ביום 5.4.07).

המבקש איחר את המועד להגשת בקשתו לביטול הפסק איחור ניכר. אין חולק כי העתק הפסק הומצא למבקש לכל המאוחר בחודש ספטמבר 2006 (ראה תגובת המבקש לתשובת המשיב). הבקשה לביטול הפסק הוגשה, כאמור, אך בתחילת חודש ינואר 2007, מבלי שהובא כל טעם מיוחד לאיחור בהגשתה.

לא הובא כל בסיס לסברתו של המבקש כי פסק הבוררות איננו מחייב, וכי המשיב שותף לדעתו, ומכל מקום אין בסברתו זו כשלעצמה כדי להוות טעם מיוחד להארכת המועד. למותר לציין כי תוקפו של פסק בוררות כמעשה בית דין בין הצדדים לו איננו מותנה באישורו ע"י בית המשפט. מאידך, ביטולו טעון, כאמור, הגשת בקשה לביטול תוך המועד הקצוב בחוק. גם סברתו של המבקש כי לאחר מתן הפסק התנהל בין הצדדים סוג של מו"מ, טענה שהועלתה לראשונה רק בתגובתו לתשובת המשיב, איננה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד (ראה ע"א 412/83 אבו ניל נ' סקראן, פ"ד לח(3) 166 (1984), ב"ש 587/86 בשארה נ' אבו עטה, פ"ד מ(4) 9 (1986), ר"ע 562/86 מובשוביץ נ' תזרים בע"מ,פדאור 86(2) 94 (1986)). ויודגש, ייעוץ משפטי היה זמין למבקש בתקופה הרלבנטית לדיון (וראה לעניין זה מכתבה של ב"כ המבקש למשיב מיום 21.9.06, שצורף לתגובת המשיב).

בנסיבות אלה לא מצאתי כי מתקיימים טעמים מיוחדים להארכת מועד שיש בהם כדי להצדיק פגיעה בעקרון סופיות הדיון ובאינטרס הלגיטימי של המשיב כי ההליכים בעניינו יבואו על סיומם.

הבקשה להארכת המועד נדחית, אפוא.

בהתאם, הנני מורה על אישור פסק הבוררות נשוא ה"פ 5408/06.